הסיפור שלי מתחיל בבית שבו גדלתי.
בית שהיו בו 16 אחים ואחיות. מהר מאוד הבנתי עד כמה חשובה האפשרות לזרוח, להיות מבודל, שיראו אותך.
לקבל הכרה על מי שאתה. עוד לא ידעתי שאעזור לאחרים לעשות בדיוק את זה בחיי הבוגרים. כמו כולם, ניסיתי למצוא את עצמי.
למדתי אימון מנטאלי וחלמתי להיות מאמן.
אלא שאז, יחד עם הכלים האימוניים, התאהבתי בכתיבה והבנתי, שממש כמו לגדול בבית של 16 אחים ואחיות, גם
בעסק צריך לזרוח להיות שונה. הכתיבה מאפשרת לי בדיוק את זה. היא† אפשרת לי להיות מדובר ולא מושתק.
ברצון של לנצנץ ולהיות אחר ממאמנים אחרים, אני לא באמת מיוחד. רוב המאמנים והמטפלים שבוער להם לעזור
לאחרים, לא מצליחים לתקשר את הערך שלהם החוצה.
העולם הדיגיטלי מכריח מטפלים ומאמנים לכתוב הרבה תוכן, ליצור נראות ברשתות החברתיות – אחרת הם לא יצליחו להביא לקוחות ולהתפרנס ממה שהם למדו. בפועל, לא כולם יודעים לכתוב או לחילופין, לא אוהבים לכתוב.
בכל שנה, אלפי א.נשים מסיימים הסמכות בעולמות הטיפול והאימון, וכשהם לא מצליחים להתמיד, התעודה שלהם נשארת להעלות אבק והם נאלצים למצוא עבודה שלא מספקת אותם. אז אני כאן כדי לומר שלכל מאמן או מטפלת יש את המקום שלהם, את הייחודיות שלהם. בכלל, לכל עסק יש בשורה. רק לפעמים צריך לקלף כמה
שכבות כדי למצוא את הדרך הנכונה עבורו ולמצוא את המילים הנכונות שיספרו את העסק, את הבידול וינכיחו אותו בענני הרשתות החברתיות.
שמי דוד בוקשפאן ואני מאמן שכותב תוכן למאמנים ומטפלים.
הכאב ראש שלכם, זה המקום שבו אני מרגיש הכי טבעי.